טכנולוגיות של בינה מלאכותית צורכות מידע בהיקפים נרחבים, ובכלל זה מידע אישי, שנוגע לבני אדם. גם העיבודים, השימושים והפלט של הטכנולוגיות מתייחס לבני אדם, ומשפיע על חייהם. מאמר זה בוחן את הממשק שבין הטכנולוגיה של הבינה המלאכותית לבין הפרטיות. הדיון משלב את פרדיגמת המחקר של משפט וטכנולוגיה, שעֵרה לקשרים המורכבים שבין שני הענפים ומוצאת בהם מכנה משותף, ערכי, עם הבסיס העיוני של הזכות לפרטיות. המאמר מתייחס לבינה מלאכותית כשם כולל לשיטות טכנולוגיות לעיבוד מידע, ובכלל זה מידע אישי, תוך שימוש בנתוני עתק בדרך של לימוד מכונה לשם איתור דפוסי פעולה כלליים חדשים ויישומם לאדם מסוים. כדי לברר האם וכיצד פוגעת הבינה המלאכותית בפרטיות, המאמר בוחן את שלבי החיים השונים של המידע ומצביע על שורת אתגרים בקשר לכללים משפטיים כמו חובת ההודעה ודרישת ההסכמה, עקרונות מזעור המידע וצמידות המטרה שבדיני הפרטיות, אתגר קצירת מידע פומבי מהרשת, אתגרים של זיהוי בשלב איסוף המידע אך לא בשלב השימוש בטכנולוגיה, ואתגרים שקשורים לעיבוד המידע, שימוש בו לצורכי הסקת מסקנות, וגיבוש תחזיות על האדם. המסקנה בעת הזו היא שבמידה לא מבוטלת לדיני הפרטיות המתקדמים יש כלים סבירים להתמודד עם אתגרי הבינה המלאכותית, הגם שיש בהם סוגיות שטעונות פתרון. אולם מעל לכל, מרחף אתגר הכוח – פערי הכוח שבין הצדדים: אנחנו, נושאי המידע, מול תאגידי המידע הרעבים, ומול המכונה.