אחת מקריאות הקרב--ובו זמנית פרקטיקה מרכזית—של המחאה נגד ההפיכה המשפטית היא, בפשטות, לשבש. הריצות התכופות לחסימת נתיבי איילון כתגובה לצעדי הממשלה, גיוס עסקים וארגוני עובדים להשבתות, ובייחוד "ימי השיבוש" הם כולם מעשים פרפורמטיבים של שיבוש הפעילות השוטפת. עד כה השיבוש בידי המחאה תפס תצורות פיזיות ואנושיות במיוחד. אלו אלפי הא.נשים שחוסמים בגופם את נתיבי איילון, אלו העסקים הסוגרים את דלתותיהם, ואלו העובדים העוזבים את מקום עבודתם. אך בעולמנו הדיגיטלי-למחצה, שיבוש יכול לתפוס צורות נוספות. כבישים ניתן לחסום—אך ניתן גם לשבש את פעילות הרמזורים או להשבית את יישומוני הניווט השיתופיים. עסקים סוגרים דלתות – אך מה לגבי אתרים? וניתן לדמיין פעולות שיבוש דיגיטליות אחרות רבות.
אכן, למחאה הנוכחית, בדומה לתנועות מחאה ברחבי העולם, היבטים דיגיטליים משמעותיים, ועדיין היבטי השיבוש שלה נמצאים בשוליי הפעילות. במידה מסוימת אין זה מפתיע. המסגרת המשפטית המסדירה את ההיבטים הדיגיטליים של חיינו נטועה בתפיסה השוללת שיבוש. כך, הוראה בסיסית של סעיף 2(1) לחוק המחשבים, התשנ"ה-1995 היא כי ה"משבש את פעולתו התקינה של מחשב או מפריע לשימוש בו" דינו מאסר של שלוש שנים, ותפיסה דומה נמצאת ביסוד הכללים הקיימים (ואלו שמבקשים לחוקק) בכל הנוגע להגנה על תשתיות קריטיות מפני הפרעה ושיבוש דיגיטליים.
עם זאת, הדיון המשפטי בישראל בעיסוקו במעורבות אזרחית דיגיטלית המעיט בבחינת שיבוש דיגיטלי, ובפרט בנקודת המפגש בין שיבוש דיגיטלי לשיבוש פיזי. בהתאם המחקר המוצע יבקש (בהתבסס על ספרות ענפה בנוגע לאי ציות אזרחי מצד אחד ואקטיביזם דיגיטלי מצד שני) לשרטט את השאלות המשפטיות של שיבוש-דיגיטלי, לבחון את היחס שבין שיבוש פיזי לשיבוש דיגיטלי, ועל בסיס כך להציע קווים למדיניות רצויה ביחס לשיבוש-דיגיטלי אזרחי.